גלריית תמונות מהעולם
   הרצאות לימוד ומסע
   טיולים מאורגנים
   ייעוץ מסלולי טיול
   כתבות שלי
   מכתבי תודה והערכה
   טיולים לנוסע העצמאי
   מידע לתרמילאים
   איי בהאמאס קריביים וקובה
   איסלנד גרינלנד ולפלנד
   אפריקה
   דרום אמריקה
   המזרח הרחוק
   מרכז אמריקה
   תת היבשת ההודית
   צפון אמריקה
   אוסטרליה ניו זילנד והפסיפיק

  צפון אמריקה   אלסקה
 
נושא: עם ציידי הלווייתנים האסקימואים
מאת: מוטי סבאג מדריך טיולים

כתב וצילם:מוטי סבג
כתבה שפורסמה בגיליון 26 במגזין רואים עולם בנובמבר-דצמבר 1995
 
 
כמה סוגי לווייתנים יש בימים? מה ההבדל בין לוויתן בלוגה ללוויתן קשת?

איך צדים לווייתנים מחופי קרח של ים קפוא?

 

נשכבנו  על חוף הקרח של גדת ים ברינג. במרחק של כ40- מטרים מאיתנו, בתוך הים, ראינו לפתע לווייתנים מגיחים מתוך המים לשאוף אויר, לפני שיצללו שוב. ריאותיהם הענקיות של הלווייתנים מאפשרות להם לשהות עד שעה וחצי מתחת לפני המים אבל כאן, אולי בגלל הקור, הם מזנקים מתוך המים בהפסקות קצרות. ציידי הלווייתנים האסקימואים, שצפו גם הם בלווייתנים, זיהו אותם כלווייתני בלוגה, והחליטו שלא לנסות לצוד אותם.

 

יש בים יותר מ- 80 מיני לווייתנים ודולפינים, שגם הם יונקים ימיים מאותה משפחה, ונחשבים בטעות, כמו הלווייתנים, לדגים. אבל בנתיב זה, הסמוך לחוף הצפון-מערבי של אלסקה, במיצרי ברינג המפרידים  בין אלסקה לסיביר, שטים רק שני סוגי לווייתנים: הבלוגה ולווייתן הקשת.

 

האסקימואים של צפון אלסקה מעדיפים לא לצוד את הבלוגה, המכונה גם "הלוויתן הלבן", שגודלו קצת יותר מגודל דולפין (עד שישה מטרים) והוא מאכלס בעיקר את הימים הארקטיים. לציידים האסקימואים, הצדים לוויתנים כשהם מזנקים לעברם בסירות מהחוף, בניגוד לציד הלווייתנים הרגיל הנעשה בלב ים מאוניות גדולות, יש מכסה מוגבלת של לווייתנים שמותר להם לצוד. רשמית, מותר לתושבי עשרה כפרי אסקימואים באלסקה לצוד בכל שנה 40 לווייתנים למחייתם. לפיכך  ברור שהם מעדיפים לצוד את לווייתן הקשת  ( BOWHEAD) שאורכו יכול להגיע ל30- מטרים ומשקלו לכמה טונות, כדי שבשרו יספיק להזנת משפחות רבות.              

ציידי הלווייתנים  האסקימואים הניחו את נשקם, ולאחר שהשתכנעו שאין אנו פקחים של סוכנות בינלאומית כלשהי להגנה על בעלי חיים, פתחו עימנו בשיחה. הקפטן ובעל סירת הציד, ג'ון טינוגוק, שנראה כבן 60 , הסביר לנו את שיטות ציד הלווייתנים לפרטי פרטים, מספר שתיים בצוות, פפסי קינוונוק, בן ה- 34 , הוא מטיל צילצל (HARPOONER) של הסירה. לזכותו של ג'ון נרשמו חמש תפיסות לווייתני קשת, ואילו פפסי הצליח עד כה רק פעם אחת במשימה זו. רוח קלה הורידה את הטמפרטורה על החוף עד למינוס 28 מעלות צלזיוס ונכנסנו לאוהל כדי להתחמם. אשת אחד הציידים הגיעה למקום עם אחותה כדי להכין את ארוחת הצהריים.  השתיים כיבדו אותנו במאכלים שהכינו: מרק דגים ופסטה מעורבת בפירות ים. מהטייפ שבאוהל בקעו צלילי מוסיקה אסקימואית, ותוך כדי הארוחה החלו מארחינו לתחקר אותנו בשאלות. כנראה שחשדם שאנו פקחי ציד מוסווים טרם נמוג. שנים חיכיתי למפגש הזה עם ציידי הלווייתנים האסקימואים. עוד ב1984-, כשהתגוררתי במשך ארבעה חודשים באי קודייאק באלסקה, שם עבדתי על סירה בדיג סלמון ובבתי אריזת הדגים, שמעתי סיפורים ואגדות רבות על ציידי הלווייתנים של צפון אלסקה, ליד החוג הארקטי, הצדים לווייתנים באותן שיטות כמעט כשל אבותיהם לפני מאות ואלפי שנים. יש משהו ביונקי-האוקיינוסים הענקיים האלה, בעלי החיים הגדולים ביותר ששוטטו  אי- פעם על כדור הארץ - גדולים יותר גם מהדינוזאורים הגדולים שנכחדו - שמלהיב את הדמיון  ומסעיר את הנפש, בדיוק כפי שקרה לקפטן אחאב  ב"מובי דיק".

 

זמן רב תכננתי את המסע אל ציידי הלווייתנים האסקימואים, וגיליתי להפתעתי שהמידע הקיים בארץ  ובעולם  לגביהם מועט ביותר. הצלחתי לברר שמתוך כחצי מליון התושבים באלסקה, רק 62 אלף הם ילידים: 40 אלף מהם אסקימואים המפוזרים בין מיצרי ברינג לקנדה, 20 אלף אינדיאנים וכ- 2000 אלאוטים  החיים באיים הדרום- מערביים של אלסקה. הדרך הטובה ביותר לקבל מידע על הציידים האסקימואים ואיך להגיע אליהם, הייתה באמצעות שיחות טלפון למקומות הנידחים והמרוחקים בצפון אלסקה, שאליהם התכוונתי להגיע.         

 

 בירת ציידי הדוב הלבן

בלוס אנג'לס פגשתי את יורם, חבר ישראלי שהחליט להצטרף אלי למסע ההרפתקאות הראשון שלו. הצטיידנו בביגוד חם ובספרות מתאימה והמראנו לכיוון העיירה קוצביו (KOTZEBUE) , בצפון מערב אלסקה, ‏עיירה בת אלפיים תושבים, שכ_70%  מהם אסקימואים. קוצביו נמצאת במרחק של 56 ק"מ מחוג הקוטב הצפוני, ובמשך מאות שנים הייתה מר‏כז למסחר בפרוות דובים ומוצרים אחרים לתושבי הסביבה ואף לתושבי סיביר. במשך עשרות שנים כונתה קוצביו "בירת ציד הדוב הלבן", שכן במרחבי השלג סביבה נמצאת אוכלוסיית הדובים הלבנים הגדולה בעולם. למרות שב_1972 נחתמה אמנה בינלאומית האוסרת ציד דובים לבנים, עדיין צדים אותם באופן לא חוקי, ובכפרים רבים בצפון אלסקה  ניתן לראות עורות של דובים לבנים שניצודו, מתוחים לייבוש על פני מסגרות עץ גדולות. העיירה נקראת על שמו של אוטו פון קוצביו, קצין ימייה רוסי, שגילה את העיירה האסקימואית בשנת 1816, כשאלסקה הייתה עדיין בשליטת רוסיה, לפני שנמכרה לאמריקנים ב_1867. בדרכנו עצרנו לנחיתת ביניים בסיאטל שבמדינת וושינגטון, המשכנו לאנקורג', הגדולה והמרכזית בערי אלסקה, שם החלפנו מטוס והמראנו בטיסת-פנים לעיר נום (NOME) , עם נוסעים שהיו ברובם אסקימואים.

בנום, שבה  כ_4,000 תושבים שרק 40% מהם אסקימואים, נחתנו לחניית ביניים קצרה, ובמעבר מהמטוס למסוף הנוסעים חשנו כבר עד עצמותינו את אלסקה הקפואה. הטמפרטורה היתה 5 מעלות מתחת לאפס. המסוף בנום קטן וחביב, ומעוצב כמוזיאון. על הקירות תמונות רבות, כתבות ומדליות מאליפות העולם למזחלות-כלבים הנערכת באלסקה.

 

בעיצומו של החורף, בכל סוף חודש פברואר, מתחיל מירוץ  מזחלות הכלבים באנקורג'  ומסתיים במרחק של כ_1,700 ק"מ , בנום. המנצח במירוץ  זוכה בפרס של 50 אלף דולרים, וזמן השיא שנקבע במירוץ  זה הוא 10 ימים ו_14 שעות. רק חלק מאלה שמתחילים במירוץ מגיעים לסוף המסלול, ויש כאלה שמגיעים לקו הסיום רק חודש לאחר שיצאו מאנקורג'. עשר דקות לאחר שהמשכנו בטיסה מנום, בישרו לנו הטייסים על חציית קו הקוטב הצפוני. ולאחר כ- 40 דקות טיסה  נוספות נחתנו בקוצביו, הממוקמת על לשון ים ארוכה. שבעונת האביב מוקפת עדיין ים קפוא. כשיצאנו מהמסוף בנמל התעופה ליוותה אותנו הדיילת אל מנהלת התחנה וזו העניקה  לנו תעודה, שבה צויין שחצינו את קו הקוטב הצפוני עם חברת "אלסקה איירליינס".

בחוץ שרר קור של מינוס 15 מעלות ואנו מיהרנו ללבוש ביגוד חם, כפפות, כובעים ומשקפי שמש. מבחר מקומות האירוח בקוצביו מצומצם מאוד ואנחנו בחרנו ללון במוטל- מסעדה BAY  SIDE  INN  במחיר של 90 דולר לחדר זוגי ללילה. כשהגענו לשם הייתה השעה תשע וחצי בערב ובחוץ היה עדיין אור יום מלא. האורחים המעטים שסעדו ארוחת הערב, היפנו את ראשיהם לעברנו ונראו מופתעים למראה שני התרמילאים שהגיעו למקום, שכן עונת התיירות בקוצביו מתחילה רק בחודש יוני.

בסביבות השעה אחת-עשרה וחצי החלה השמש לאותת שהיא עומדת לשקוע. אט  אט  השתנה גוון השמיים לאדמדם-כתום וכל ים צ'וקצ'י הקפוא נגלה לעינינו כמשטח אינסופי שקוף. השמש שקעה רק ב - 0:35 והחשיכה הביאה עמה שקט ושלווה. רק אז צללנו אל תוך שינה עמוקה וממושכת.

 

 

צלעות לווייתנים כמצבות

למחרת, תוך כדי ארוחת הבוקר, הבחנו מבעד לחלונות באסקימואים היושבים על גבי כיסאות המוצבים על הים הקפוא, מעל בורות שנקדחו בקרח. מיהרנו לצאת מהמסעדה להבין את פשר המראה. התברר לנו שזהו נוהג מקומי עתיק. מדי בוקר יוצאים תושבי העיירה על נשותיהם, זקניהם וטפם, חופרים בור בעומק של מטר אחד בקרח, משליכים לתוכו חכות וממתינים עד שהדגים השטים מתחת למעטפת הקרח ייתפסו בקרס. במשך כשעה שבה עמדנו וצפינו במחזה לא העלה אף אחד מהם אפילו דג אחד בחכתו.

הסבירו לנו, שבעונה זו של השנה הקרח העבה לא מאפשר זרימת מים, וגם קרני השמש אינן מצליחות לחדור דרכו עד למים, והדגים הנמשכים לאור אינם מגיעים למקום. אז למה הם יושבים שם ומקווים לדוג דגים? מפני שזו המסורת המקומית. בבוקר החלה לנשוב רוח והטמפ' ירדה ממינוס 7 מעלות למינוס 20 מעלות. הקור העז הריץ אותנו ל-NATIVE STORE, חנות הביגוד המקומית, שבה הצטיידנו בכובע גרב נוסף ובמגן לאיזור האף והפה.

על פי העצות הנדיבות שקיבלנו החלטנו לטוס לכפר "שישמרף", שבו כ- 300 תושבים שם נערך באותם ימים פסטיבל אביב, שבמרכזו מירוץ מזחלות-כלבים למרחק של 50 ק"מ, אבל בגלל תקלה במטוס בוטלה הטיסה לשם. כתחליף בחרנו לטוס לכפר "פוינט-הופ", שנחשב לישוב האסקימואי הראשון באלסקה, מאז חצו בני אדם את  מיצרי ברינג, המפרידים בין יבשת אסיה ליבשת אמריקה. כשהגענו לכפר בן 700 התושבים, המתגוררים בצריפי עץ ברדיוס של 1.5 ק"מ, וחיפשנו מקום לינה, הגענו לבית העירייה, שם פגשנו את מנהל הכפר, דיוויד סטון.הוא התגלה כאדם חם , שהתרגש מאוד למראה התיירים מארץ הקודש שהגיעו לכפרו. הוא ראה בכך אצבע אלוהים והחליט לכנות אותנו בשמות תנ"כיים: אברהם ויצחק. הוא נתן לנו את מפתחות בית העירייה  כדי שנתמקם וגם נלון בו. לא יכולנו לצפות ליותר מכך. המבנה היה מחומם, והיו בו גם שירותים ומקלחות. למחרת ניסינו לברר אם אפשר לשכור אופנועי-שלג, כדי שנוכל לטייל באיזור. התברר שכל האופנועים התקינים בכפר נמצאים בשימוש, כיוון שעונת הציד החלה ועד סוף חודש מאי לא יהיו אופנועי-שלג פנויים. למזלנו פגשנו שלושה צעירים מקומיים, שגילו נכונות לקחת אותנו לסיור באיזור ציד הלווייתנים .בדרך הגענו לאתר שבו נערכות חגיגות הכפר, מעין אנדרטה בצורת פרח לוטוס,   עשויה מצלעות לווייתן הקשת. בהמשך חלפנו על פני בור גדול בקוטר של כחמישה מטרים שנכרה בקרח, ומעליו הוצב מכסה עץ גדול. הוא משמש כמחסן לשימור בשר הציד, והוא מוגן היטב כדי שדובים, זאבים ושועלים לא יבזזו אותו. זהו מעין מקרר טבעי שבו נשמר בשר הלווייתנים, אריות הים, פילי הים ו‏איילי  המוס  והקאריבו שצדים תושבי הכפר. חלפנו גם על פני בית הקברות המקומי. על כמה מהקברים הוצבו מצבות עשויות מצלעות לווייתנים ענקיות. סיפרו לנו שכאשר צייד/  קפטן של ספינת דיג הולך לעולמו, נהוג להציב על קברו את הצלע הארוכה ביותר של הלווייתן שאותו הצליח לצוד. לאחר כמה שעות מקפיאות של דהירה על אופנועי שלג חזרנו לכפר, ואל בית העירייה דמוי האיגלו הענק, שם מצאנו עשרות מתושבי הכפר שקועים במשחק הבינגו, שהוא הבידור הפופולרי ביותר בקרב האסקימואים והאינדיאנים באלסקה, אמצעי מצויין להעביר בו את שעות השיעמום, ולמנוע שתיית אלכוהול מופרזת. בשעות הצהריים למחרת התחממה הטמפרטורה בכפר והגיעה לאפס מעלות, והחלטנו לצעוד ברגל לאיזור הציד, הנמצא במרחק של כחמישה קילומטרים מהכפר. הצטיידנו במוט עץ גדול, כאמצעי הגנה למקרה שניתקל בדוב לבן או זאבים רעבים לטרף ,ויצאנו לדרך.

לאחר צעידה של ארבעה קילומטרים הגענו למאהל הציידים הראשון, הנטוע כ- 30 מטרים משפת הים. שם פגשנו במרטין, אסקימואי מקומי שקיבל את פנינו בחמימות. הוא הסביר לנו שזוהי רק תחילת עונת הציד, והציידים עסוקים בעיקר בהתארגנות, בהתמקמות ובציפייה ללהקות הלווייתנים הגדולות שעושות את דרכן צפונה.

הלווייתנים הם יצורים נודדים היוצאים בכל שנה למסעות ארוכים, ועוברים  מאות ואלפי קילומטרים. עם בוא האביב הם מתחילים במסעם צפונה, לעבר הים הארקטי, כדי להיזון משפע הפלאנקטון-  אורגאניזמים ימיים זעירים- שהם מזונם העיקרי. תוך זמן קצר הצטרפו אלינו ג'ו, קפטן סירת ציד הלווייתנים, ופרנק, צייד ותיק בעל מבטא כבד, שהירבה לדבר בשפת היינופיט האסקימואית, הבטתי לעבר ים צ'וקצ'י, שכל מה שאינו לבן בולט  בו למרחקים. האזנתי לסיפוריו של מרטין על לווייתן הקשת, שנראה שט אתמול לצד כמה לווייתני בלוגה לבנים קטנים, כשלפתע הבחנתי בגלים ענקיים ובכתמים שחורים. קפצתי ממקומי וזעקתי: "לווייתנים!".

 

 

חומר- גלם למחוכי נשים

מיהרנו לצאת מהאוהל. אלה היו באמת לווייתנים, ומארחינו אמרו שכנראה הבאנו עימנו את המזל מישראל. צפינו בלווייתנים, אבל הציידים לא יצאו בעקבותיהם, כיוון שעדיין לא היו מוכנים לציד. סירת הצוות " שלנו", כמו  סירות - ציד אחרות שראינו מאוחר יותר, הייתה בנויה מצלעות לווייתן ומעור האייל הצפוני, הקאריבו. ליד האוהל היו פזורים כלבי - ים קפואים שניצודו, ולצידם גזרי עץ להסקת התנ‏ור שבאוהל. עורם של כלבי הים משמש להבערת האש ובשרם למאכל. לאחר שבילינו כשעתיים וחצי במחיצת הצוות נפרדנו מהם בלבביות והמשכנו אל קבוצת ציידים אחרת. אלו קיבלו את פנינו בחשדנות והתלחשו ביניהם בשפת היינופיט.

בדיעבד הסתבר שהם חשדו בנו שאנחנו פקחים מטעם הרשות להגנת הטבע או מהמשרד הבינלאומי לשמירת איכות הסביבה. לפתע הודיע התצפיתן, שניצב על גבעת שלג בגובה של שני מטרים , על להקת לווייתני בלוגה המתקרבת לחוף. התבקשנו לשמור על השקט ולהתכופף, כדי לא להבריח את הלווייתנים. שישה אסקימואים נטלו את רוביהם ותפסו עמדות-ירי במרחק של כ20- מטרים זה מזה. אך לבסוף החליטו לוותר על הציד ולהמתין ללווייתני הקשת הגדולים.

צבעו של לווייתן הקשת המכונה גם "הלווייתן הגרנלנדי  הנכון", הוא שחור או אפור כהה. ראשו הוא בעל ממדים עצומים ומגיע כמעט לשליש מאורך גופו. הוא שייך למשפחת לווייתני המזיפות (השונה ממשפחת לווייתני השיניים) והחרטום הגדול שלו הוא בעל צורה קשתית, כדי שיוכל להכיל כ- 600  מזיפות ענקיות, שאורכן כשלושה מטרים. המזיפות הן חומר שחור, קשה וגמיש, ומשמשות כמסננות כדי ללכוד את יצורי הים הזעירים השטים בכמויות  עצומות במי הים העוברים דרך לועו של הלווייתן, השט  במים כשפיו פתוח. במאה ה- 17 היו מזיפות אלה סחורה ייקרת ערך, ופה מלא מזיפות של לווייתן קשת יכול היה להימכר במחיר גבוה, שכן באותם ימים נהגו נשות העולם המערבי ללבוש מחוכים עשויים מזיפי - לווייתן. האסקימואים משתמשים במזיפות, התלויות בשתי שורות משני צידי לסותו העליונה של הלווייתן, בעיקר לצרכים דקורטיביים, לקליעת סלים, ולייצור תכשיטים.

את לווייתני הבלוגה אוספים מן הים לאחר שפוגעים בהם ביריית רובה  או צילצל, בעוד  שאת לווייתן הקשת צדים  בצילצל לפי מסורת ארוכת שנים: יוצאים לים בסירת הציד וניצמדים  לצידו של היונק הגדול, אז מטיל זורק הצילצל כידון שבקצהו נפץ, הקשור בחבל לסירה. הצילצל חודר לגוף הלווייתן  והנפץ מתפוצץ בתוך גוף הלווייתן. בכל סירה יש שני צילצלים, למיקרה  שנסיון ההטלה הראשון ייכשל. אין לפצוע לווייתן  ולהשאירו כטרף בים, וחובה לעשות כל מאמץ כדי למשותו מן המים. אחר הצהריים חזרנו אל הכפר בצעידה רגלית, באותה דרך שבה באנו.  השלג סינוור עיניים והקפדנו להרכיב משקפי שמש  כדי לא להגיע למצבם של רבים מהאסקימואים בחוג הקוטב שסובלים מליקויי ראייה ואף מעיוורון, לאחר שסונוורו ע"י בוהק השלג . הרוח העזה היתה מקפיאת עצמות, למרות שהייתי לבוש היטב - גאטקאס, מכנסיים, מכנס נגד רוח, סווטשירט, שני מעילים (אחד מפוך סינטטי והשני מפוך נוצות), שני זוגות כפפות, שלושה כובעים, שלוש זוגות  גרביים ונעלי אוויר- עדיין רעדתי מקור, או שמא היה זה מחשש פן ניתקל בדרך בדוב לבן.

בחדר הכביסה של הכפר פגשנו במורה מקומית, איווה, שהזמינה אותנו לביתה.

כשהגענו לבית מצאנו שם את פפסי, עימו בילינו את רוב שעות היום באיזור הצייד, והתברר שהוא בעלה. הוא הגיע הביתה למנוחה קצרה. הם סיפרו לנו שאנחנו התיירים הראשונים שמגיעים לכפר מזה שנתיים, וכי מעולם לא הגיעו לכפר תיירים בעונה זו של השנה. כששמעו שהגענו לאיזור הציד ברגל וכך גם חזרנו, הציעו לנו לנסות לפנות את ערימת השלג שנערמה בפתח המחסן, שבו איחסנו את אופנוע השלג שלהם בתחילת החורף. עמלנו בפינוי השלג למעלה משעתיים עד שנחשפה דלת המחסן, ובעשר בלילה כבר היה לנו אופנוע – שלג מתודלק ומוכן לנסיעה.

 

 

הים קפא והקרח נסדק

התעוררנו עם זריחה. הגוון האדום שנפרש על הכפר המכוסה שלג לבן, ריתק אותנו למשך דקות ארוכות. היה זה יום קר במיוחד. תושבי הכפר כמעט  ולא יצאו מפתח בתיהם, ואלה שעשו זאת היו עטופים ב- parka מעיל לבן העוטף את הגוף עד הברכיים ומכסה את רוב הפנים בפרווה קלה ורכה.

הפעם דהרנו לאיזור הציד על גבי אופנוע השלג, כשאנחנו מתחלפים  בנהיגה, בגלל הרוח החזקה והמקפיאה המכה על פני הנוהג.

כשהגענו לאיזור הציד היינו מוכרים כבר לשלושה צוותי-ציידים ולא הרגשנו עוד זרים. לאחר התייעצות החליטו שני צוותים להקים קיר קרח צמוד לשפת המים, כמחסה מפני הרוח. בעזרת סכין ארוכה וחדה הם חצבו קוביות קרח גדולות מרצפת  ים  הקרח העבה. את הבלוקים הסימטריים, שמשקל כל אחד מהם בין שבעה לעשרה ק"ג, הניחו בעזרתנו זה על גבי זה, כשהמים- שקפאו תוך זמן קצר - משמשים להם כמלט לחיבור הבלוקים. כעבור שעתיים היה קיר הקרח מוכן. העבודה המאומצת חיממה אותנו. ציידי הלווייתנים סיפרו לנו כי מאז שנות ה- 60 לא משתמשים האסקימואים באיגלו למגורי קבע, והוא  משמש רק כמבנה זמני במסעות ציד, כמגן מפני הרוחות, או כמלכודת לבעלי-חיים: יושבים בתוך האיגלו עם נתח בשר חי כפתיון, וממתינים לחיות שיתקרבו עד לטווח ירי  בטוח. מרטין  כיוון  רובה  עם כוונת טלסקופית לעבר כלב- ים גדול שרבץ על הקרח, וסחט את ההדק. לשמחתי, הוא החטיא הפעם. אבל ליד האוהל הגדול היו מונחים המון כלבי-ים קפואים  שנצודו, מוכנים לאכילה. ישבנו בצל קיר הקרח והמתנו לבו‏א  הלווייתנים. בשעות אחה"צ חלפו בים לידנו להקות של לווייתני בלוגה. סירת ציידים אחת הורדה אל המים והחלה לדלוק בעקבותיהם ובעקבות להקת לווייתני קשת שהתגלתה גם היא בקרבת מקום. כעבור כ- 40 דקות של נסיונות כושלים חזרו הציידים במפח- נפש לגדת החוף. צריך כנראה הרבה מזל וסבלנות כדי לשרוד בסביבה האכזרית הזאת. נהנינו כל כך מחברת ציידי הלווייתנים עד שהחלטנו להעביר גם את הלילה בחברתם, על גדת ים צ'וקצ'י הקפואה. באוהל היו כבר שבעה ציידים וילד - בנו של פפסי שהובא למקום כ- BOYEIR שתפקידו לחמם את האוהל בלילות כשהציידים ישנים, מכיוון שרק מגיל 16 מורשים הנערים להשתתף

בציד עצמו. בגלל הצפיפות ביקשנו להקים לעצמנו אוהל קטן, אבל פפסי וחבריו חששו שנקפא והציעו לנו להתארח באוהלם. הצטופפנו עשרה באוהל. היה צפוף, אבל חם. בשעות הלילה התעוררתי כמה פעמים למשמע רחשים לא ברורים, שהתחזקו עם בוקר. כשיצאנו מהאוהל התגלה לעיננו מחזה מדהים: הים לידינו קפא במשך הלילה והמים לא נראו עוד. הם חלחלו אל מתחת לקרח וכתוצאה משינוי לחצים וטמפרטורה החל הקרח שנסדק לנוע, תוך רעשים מחרישי אוזניים. היה מסוכן לעמוד שם. הרגשנו שאו-טו-טו אנחנו עומדים ליפול פנימה, אל תוך הסדקים שנפערו לרגלינו, אבל הציידים שהבחינו בחרדה שאחזה בנו, הרגיעו אותנו. מאחר והיה ברור שלווייתנים  לא יגיעו  למקום בים קפוא, החליטו הציידים לחזור לכפר ולהמתין שם עד שהים יפשיר. לנו לא היה זמן להמתין יחד עימם. נפרדנו מהציידים, מאיווה ומהכפר וטסנו חזרה לקוצביו.

כשהגענו למוטל, קיבלנו שיחת טלפון מפוינט - הופ. על הקו היה קפטן ג'ון טינוגוק, שרצה לשתף אותנו בחוויה שעבר כשעתיים לאחר שעזבנו את הכפר. דוב לבן, שגובהו כשלושה מטרים, התקרב לביתו והוא ירה בו והרגו. זאת הייתה, כמובן, בשורה טובה לכל תושבי הכפר, שכן בשרו של הדו הענק מתחלק בין כולם, אך עבורי זו היתה בשורה מצערת שכן הדוב הלבן נמצא בסכנת הכחדה. והרי נסעתי לצפון הרחוק לראות  דובים חיים.


דואר אלקטרוני   |   תגובה ויצירת קשר למוטי סבאג   |   שלחו לחבר/ה
הדפסה
מוטי סבאג מטייל שנים רבות ברחבי העולם כתרמילאי ומדריך טיולים ליעדים גיאוגרפיים אקזוטים ולא שיגרתים בחברה הגיאוגרפית .בעבר מנהל מחלקת הדרכה פיתוח יעדים וייעוץ בחברת התיירות מילניום.
יועץ ומתכנן טיולים ומסלולים לחבריי מועדון ממסי, לסוכני נסיעות ,לחברות מוסדות ולתרמילאים.
מרצה במכללות לתיירות וערבי חברה בליווי שקופיות על יעדים אקזוטיים ומסעות בעולם.
מצלם וכותב לעיתונים ומגזינים בנושאי תיירות.
 

ראשי  |  אודותי  |  יצירת קשר  |  קישורים  |  טיפים  |  הוספה למועדפים  |  תקנון האתר
כל הזכויות שמורות © מוטי סבאג
אין להעתיק או להשתמש באף חומר תמונות וכתבות ללא רשות מוטי סבאג ע"פ חוק

  בניית אתרים-ויביט